ע"פ משפטים אשר לוקטו מספרו של אברהם יהושע השל - 'אלהים מבקש את האדם'

הנשגב

יישא האדם עיניו ויראה אל מעבר לעצמו?

לשאת למרום רוחו ולכרוך את עצמו במוחלט;

יתעלה אל מעבר לאופק של רוחו?

ימצא האדם דרך בעולם, שתובילו להכרת אשר שוכן מעבר לעולם הזה?

הנשגב הוא דבר אשר בכוחנו לראותו, אך לא להביעו.

הוא רמיזתם החרישית של הדברים למשמעות הגדולה מהם.

שתיקתו העיקשת של העולם, הנותר אדיש לסקרנות ולדחף החקירה,

כמו עלווה מרוחקת בשעת הדמדומים.

ניתן לחוש בו בכל גרגר חול, בכל טיפת מים;

כל כפרח מפרחי הקיץ וכל פתית שלג שמביא החורף

עשויים לעורר בנו תחושת פליאה,

שהיא המענה שלנו לנשגב.

הנשגב הוא רק האופן שבו מגיבים הדברים לנוכחותו.

קשור למשהו שנמצא מעבר לו עצמו, משהו שלעולם נסתר מן העין.

הנשגב אינו נוכח בסתמיות. הוא אינו דבר או תכונה, כי אם אירוע.

גם הר אינו דבר עלמא. מה שנראה כאבן הוא למעשה דרמה.

מעורר באדם תחושת השתוממות.

לו ולעצמים הנעלים ביותר, כמו השמים והכוכבים,

יסוד משותף; תלויים לעד במחדש בכל עת מעשה בראשית.

לכן אין האדם מגיב אלא בפליאה ובהשתאות.

יראה

לחוש בנוכחותו של בן-אנוש

רגע של תחושת צלם האלוהים החבוי בו באדם.

להכיר בכך שהדברים אינם רק מה שהם,

אלא הם מייצגים, גם אם ממרחק רב, משהו מוחלט.

להבין שהחיים מתרחשים בין אופקים רחבים,

אופקים המשתרעים מעבר לטווח חייו של היחיד,

מעבר לטווח חייה של אומה,

של דור או של עידן.

למצוא בעולם רמיזות של האלוהות,

לחוש אף בדברים פעוטים את ראשיתה

של משמעות אין-סופית.

לחוש את המוחלט שבתוך המצוי והפשוט,

לחוש בתוך הנהי של החולף

את קול הדממה הדקה של הנצחי.

כבוד

אפשר שהאדם אינו חש בכך,

אבל השרפים מבשרים זאת.

כבוד האל מלא עולם, אך

שירת המרוממים נשגבת מלשוננו.

הכבוד נסתר, אך יש רגעים שהוא נגלה.

הוא זוהרה המבליח של נוכחות חיה.

כושר ההבחנה המושהה של האדם,

מלוא כל הארץ כבודו, אך אין אנו מבחינים בו.

הכבוד אינו עלום מאתנו לחלוטין.

אינן לנו מילים לתאר את הכבוד,

ואין בידינו דרך הולמת לדעת אותו.

אלא שידיעתנו אינה העיקר,

כי אם ההכרה בכך שבאמצעותו אנו נודעים על ידו.

בעמדנו פנים אל פנים מול העולם,

חשים ברוח החורגת אל מעבר לגבולות תפיסתנו.

העולם הוא למעלה מכוחנו. הוא עמוס נפלאות.

הכבוד אינו דבר חריג,

כי אם הילה האופפת את ההוויה כולה.

הוא המסגרת הרוחנית של המציאות.

העולם

מהו הדבר שעלינו לקלס,

מהו המושא הראוי לעבודת הקודש הנעלה ביותר שלנו?

השמש ניחנה בכוח וביופי הגלויים לכל עין.

מי יוכל להימנע מלזמר שבחיה ולהגיד גדולתה?

אין בכוחו של הטבע להושיעו;

הטבע עצמו זקוק לישועה.

דממת השמים נטולת רחמים היא.

הטבע חירש לנאקותנו ואדיש לערכינו.

חוקי הטבע אינם יודעים חמלה מהי,

וגם שמץ של חסד אין בהם.

אלה הם חוקים שלב אבן להם,

חוקים עריצים שאין לרצותם.

לא יופיו של הטבע ולא הודו,

ראויים לסגידתנו ולאהבתנו.

אולם לא התנכרות מן הטבע, אדרבא

אחד האדם עם כל הדברים באחווה של אומרי שבח.

הנשגב אינו אלא האופן בה מבליחה נוכחותו.

חייב האדם להטות אוזן לעולם.

האדם אינו ניצב בדד בשבחו את אלוהים.

זיקתנו לעולם היא זיקה של תהילה.

יופיו של העולם מואצל מתוך הודו,

תפארת נישאת גבוה מעל

למסתורין עוצר הנשימה של היקום.

תחת אשר יוכרע בידי המסתורין,

נמלא האדם השראה, והוא משבח את התפארת.

במקום להלל את העולם בשל יופיו,

הוא קורא לעולם להלל את קונו.

מי אוזניים לו וישמע את האילנות שרים?

אך מה שהאזניים אינם מצליחות לשמוע,

ואת מה שהשכל אינו מצליח לתפוס,

מבהירה אמת נעלה יותר,

ואותה יש לתפוס ברוח.

ללמוד כיצד לשאת עינינו למרום,

לראות שהעולם הוא שאלה יותר מאשר תשובה.

הודו של הטבע אינו אלא הראשית.

יותר מאשר צורה וצבע, עצמה ותנועה,

מעשה העולם הוא שער, לא חומה.

הפליאה מתקיימת בשעה

שהרוח עומדת נוכח היקום.

ראשית השאלה ואחריה התשובה,

הרוח ניצבת פנים אל פנים בפני המסתורין,

לשאת עיניים למרומים.

תוך כדי קריאה בספרו של אברהם יהושע השל בתרגום עזן מאיר-לוי:

'אלהים מבקש את האדם'

חשתי כמו קורא אני דברי שירה. מכאן הדרך היתה קצרה.

דליתי מן הפרקים הנושאים את שם הקטעים המצורפים בזאת משפטים.

חברתי המשפטים על פי רצף הדברים,

ולהלן התוצאה המצרפית של הדברים הצרופים

היפים והנשגבים כ'מעט המחזיק את המרובה',

שהינו הנס הזה המכונה שירה!

מן המפורסמות היא התמונה של השל בשעה שצעד לצידו של מרטין לותר קינג בשנת 1965.

על כך סיפר לימים כי בשעה שצעד חש כאילו רגליו מתפללות.

באנלוגיה לדבריו אוכל לאמר כי בשעה שצרפתי את משפטיו חשתי כאילו ידי שרות.