על המוות

שהרי אין חפצו של האדם לברוח מכבלים כלשהם;

הוא רוצה להישאר, הוא רוצה – לחיות.

ונראה לו שהפילוסופיה, כשהיא באה וממליצה על המוות

כבן-חסותה המיוחד וכהזדמנות הנפלאה לחרוג ממצרי החיים,

אך לועגת לו.

לבו אומר לאדם נאמנה, כי אמנם נידון הוא למוות,

אבל אינו נידון להתאבדות.

הכושר המאוים להתאבד מבדיל את האדם

מכל היצורים שאנו מכירם ושאין אנו מכירים.

הווי אומר הוא המציין את חריגותו מכל הטבעי.

אכן צריך שאחת בחייו יחרוג האדם;

שאחת בחייו יטול את קובעת-היקר * ברתת וביראה;

שפעם בחייו יחוש את אימת עוניו ובדידותו ותלישותו

מכל העולם, ולילה אחד ארוך יעמוד פנים אל פנים מול האין.

אולם הארץ דורשת אותו לשוב.

בל ישתה הוא את הציר החום בלילה ההוא.

מוצא אחר נועד לו ממיצר האין,

לא הצלילה אל פי-התהום הפעור.

אל-לו לאדם לפרוק מעליו את אימת החלד;

בפחד המוות – יוסיף לחיות.

*  המכילה רעל (גיתה, פאוסט חלק א')

מן המוות, מאימת המוות, מתחילה כל הכרת המכלל.

לשכך את אימת החלד, ליטול מר ממוות וקטב משאול –

זו שמתיימרת לעשות הפילוסופיה.

כל לידה חדשה מוסיפה לפחד סיבה חדשה,

כי מרבה היא בני תמותה.

בלא הרף ובלא יגע ילודים חדשים יולד חיק-האדמה,

וכל ילוד סופו להיות טרף למוות,

כל ילד מחכה בחיל ורעדה ליום מסעו אל האופל.

הפילוסופיה חוטפת ומטלטלת את את האדם

אל מעבר לקברו הנפער לרגליו על כל צעד.

את הגוף מפקירה היא לשאול,

אך הנשמה בת-החורין מרחפת וחולפת על פניה.

אמת, פחד המוות אינו ודע הפרדה כזו בין גוף לנפש,

שואג הוא אני אני אני, לא יאבה ולא ישמע,

אם תבוא להסב את הפחד אל איזה 'גוף' בעלמא.

ייטמן לו האדם כתולעת במחילות-עפר

מאיוושת חיצי המוות העיוור והאכזר,

ותתקןף עליו תחושה לאין-מפלט אשר כמוה לא חש מעולם.

כל עוד זעקה בגרונו, יטיח את האני שלו נגד אותו אכזר,

אשר מידו נשקף לו כיליון זה זאין להשיגו כלל במחשבה –

אל מול כל המצוקה הזאת הפילוסופיה

אך מחייכת את חיוכה הריקן,

ועם שכל עצמותיו רוחפות בחרדתו על עולמו זה,

מצביעה היא לו באצבע שלוחה אל עולם-שמעבר-לעולמו

שהוא לא ביקש אותו כלל.