|
106 |
בתי המשפט
|
תפ"ח 1050/03 18/01/04 |
בית המשפט המחוזי
בתל-אביב יפו בפני הרכב כב'
השופטים: שלי טימן, שופט –
אב"ד ישעיהו שנלר – שופט שרה ברוש - שופטת |
המאשימה: מדינת
ישראל
- נגד -
הנאשם: טוקילה
ולנטין
פרוטוקול
|
מטעם
המאשימה – עו"ד גב' פרי הנאשם
ובאת כוחו – עו"ד גב' דיקובסקי מתורגמנית
לשפה הרוסית |
נוכחים: |
השלמת סיכומים
עו"ד פרי: מפנה לאמור
בסיכומים שהגשתי בכתב ומוסיפה: אציין דווקא בפן הפרוצדורלי שבתחילת הדרך, בשלב כל
המעצרים של הנאשם, ואני מדברת על מעצר הימים ע"י המשטרה וכן בדיון במעצר עד
תום ההליכים בפני שופט המעצרים, מעולם לא נשמעה שום טענה ביחס ליחס שמקבל הנאשם
בחקירותיו, לא שמענו על מחסור בשינה, לא שמענו על מצב נפשי דכאוני קשה וכולי. כל
הטענות השונות ששמענו מאוחר יותר, והדגש הוא מאוחר יותר, לא שמענו בכל השלבים הללו,
ואני תמהה היום בדיעבד מדוע הוסתרה האינפורמציה הזאת משופט המעצרים. ב עניין של
משפט זוטא יש התייחסות להעלאת הטענה גם בשלב מוקדם, משום שטענות מהסוג הזה שומע
ב"כ ההגנה מהנאשם ובוודאי כבר בשלב של דיון במעצר עד תום ההליכים, מן ההגינות
להעלות את זה. פעם ראשונה ששמענו את טענת הזוטא היתה מן טענה לא טענה בשלב ההקראה
בפני ההרכב של כב' השופטת סירוטה, ושם נאמר משהו כמו: נטען טענות זוטא, וכשכב'
השופטת סירוטה ניסתה לברר במה מדובר, חברתי אמרה שההודאות אינן קבילות משום שאיימו
עליו שלא יראה יותר את ילדיו ולכן היה במצב נפשי קשה. מאוחר יותר, כשפניתי לחברתי
וביקשתי פירוט הטענות ומראי מקום, ואני מדברת על שלב מאוד מאוחר, חברתי שלחה לי את
הפירוט המאוד מפורטת, וממש לקחו את הספר של כב' השופט קדמי וכל טענה שמפורטת שם
נטענה כאן, למעט הטענה ששברו לו את הרגליים. חלק מהטענות הן טענות סרק לחלוטין. מתי נטענות טענות סרק, כשעומד נאשם ואומר שלא היו דברים מעולם.
אני מכבדת כל סניגור באשר הוא ואני מכבדת את עבודתו, אבל אי אפשר לעשות פלסתר
ממלאכתם הנאמנה. לדוגמא: הנאשם לא
דיבר עברית, לא יודע בכלל מי ולמה, לא היה מתורגם. בית המשפט ראה, והראיתי קלטת,
שהנאשם פוצח בעברית סבירה לחלוטין וברורהי. אז הוא לא הבין את תוכן האזהרה ולא
הבין במה מדובר ונמצא בחקירה כגולם? לעשות ממנו איזו שהיא דמות טרגית, זה דבר
מיותר לחלוטין וחבל על זמננו ועל זמנו של בית המשפט, שאחר כך אנחנו צריכים לבדוק
את הדברים האלה באופן מיותר לחלוטין. עד כאן לגבי הפרוצדורה והדרך שבה נעשו
הדברים. כמו כן עד יום רביעי בבוקר הסיכומים של ההגנה לא היו בידי. זה איזה שהוא
זלזול בי, מכיוון שאנחנו טרחנו להעביר את סיכומנו לחברתי ביום שהם הוגשו לבית
המשפט.
לגופו של עניין:
כשקראתי את סיכומיה של חברתי, אני אתחיל מהטענה שזכיתי ל"מחמאה" בהם על
פיה הטענות שלי לא רציניות.
עו"ד דיקובסקי: לאחר הבלבול שהיה
לנו בישיבה הבאה ביחס לשאלה מי מסכם קודם, בסופו של דבר הסתבר שהתובעת היא זו
שמסכמת ראשונה ואני מסכמת אחריה. מכיוון שמלכתחילה סוכם שזה יהיה בכתב, נשאר בסופו
של דבר גם זה שאני ימים ספורים לפני הדיון מעבירה גם את הסיכומים שלי לתובעת, אבל
אני מזכירה לבית המשפט שאם התובעת היא זו שמסכמת ראשונה ואני האחרונה, הרי העובדה
שהיא קראה את הסיכומים שלי לפני הדיון של היום, לא אומר שהיום היא יכולה לעמוד
בפני בית המשפט ולהגיב על הסיכומים שלי בצורה מפורטת אחד לאחד על מה שכתוב שם,
מכיוון שזכות המילה האחרונה היא לנאשם, וזה כולל גם את הסיכומים. הסיכומים שלי
הוגשו כיוון שאם יהיה לה משהו אקוטי להתייחס אליו בקשר לסיכומים שלי, שתטען זאת
היום. לחברתי אין את הזכות להתייחס
בצורה כל כך מפורטת לסיכומים שלי. המילה האחרונה היא של הנאשם.
עו"ד פרי: זו פעם ראשונה שאני
שומעת טענה מהסוג הזה, שלא אוכל להגיב על סיכומי ההגנה. אילו הסיכומים היו נשמעים בעל פה, הייתי מסכמת, חברתי היתה
מסכמת ואני הייתי מעירה הערות מסוימות, אם היו לי. אני לא אשיב פרטנית לסיכומי
ההגנה, אלא רק להערה אחת בלבד שיתכן והיתה עולה גם בסיכומים בעל פה.
עו"ד דיקובסקי: זה מקובל עלי.
עו"ד פרי: מפנה לעמ' 2
לסיכומי חברתי. מכיוון שחברתי אמרה שזו הטענה הרצינית היחידה שניתן להתייחס אליה
מתוך הסיכומים שלי, אתייחס לטענה זו. אנו היום נמצאים במצב כזה, שכפי שהתחלתי
לומר, טענות הזוטא יוצאות לראשונה לאור מפי הנאשם, לאחר מכן ב"כ הנאשם עושה
מהמידע שהיא מקבלת ממנו את טענות הזוטא שמוגשות לבית המשפט. לא יעלה על הדעת
שאנחנו נמצאים היום במצב כזה שחברתי אומרת שהנאשם אומנם הכחיש את הדברים בבית
המשפט ואמר שזה לא קשור אליו ולא עניינה אותו החקירה ולא העונש ולא שום דבר, ואז
מתבקש היום בית המשפט לומר זה דבר כזה: הנאשם לא מושפע וחברתי מבקשת לקבוע עובדתית
דברים אחרים לגמרי: שהוא קיווה והימר ובתת מודע שלו הוא כן מושפע מהדברים אבל הוא
עוד לא יודע על זה, משום שהדברים האלה נמצאים בתת מודע של האיש. אנחנו צריכים
לעשות סריקה מוחית לתת מודע של הנאשם ועל סמך הרמזים הוא בעצם הודה בדברים האלה,
אבל אף אחד מאיתנו, כולל הנאשם, לא יודע מזה. זו טענה שאני לא יודעת איך להתמודד
איתה. אני מכירה את החומר ואת מה שנאמר בבית המשפט, וזה מה שאני יכולה להתמודד
איתו. חברתי בעצם טוענת טענה חדשה שלא היתה לא בשלב המעצרים ולא במשפט עצמו, אלא
עלתה לראשונה בסיכומיה של חברתי ואני לא יכולה להתעלם ממנה, אך אני לא יכולה
להתמודד איתה. אני לא פסיכיטאר ואין לי יכולת להתמודד עם זה, כי אני לא יודעת מה
רץ לאיש בתת מודע, מה הוא קיווה.
לכן אני אומרת – בית
המשפט קבע שנטל ההוכחה להוכיח שההודאות נמסרו ברצון טוב וחופשי, הוא עלינו, וזה
נכון. אני יכולה להתמודד רק עם היש ולא עם האין. יש לנו כמה כלים להתמודד: מבחן
מראה העיניים – לוקחים קלטות, מסתכלים ורואים אם הושפע או לא הושפע. חברתי מפנה רק
למבחן האובייקטיבי, לא למבחן הסובייקטיבי, ועל פי המבחן הזה יש לפסול את כל
ההודאות. אבל אי אפשר להסתמך תמיד על המבחן האובייקטיבי אלא גם על המבחן
הסובייקטיבי, התנהגות הנאשם בזמן החקירה, מה הוא עושה כשצועקים עליו, מה הוא עושה
כשאומרים לו שקרן ואומרים לו שיילך לבית סוהר. אנחנו מסתכלים על ההתנהגות של הנאשם
הספציפי ואי אפשר להתעלם מזה. יש שלב נוסף: האם ההודיה היא חופשית ומרצון. נגיד
שנקטו באמצעים פסולים, האם עדיין חופש הבחירה של הנאשם ניטל ממנו כתוצאה מזה שצעקו
עליו. איך בודקים את זה? יש אחד שבאמת ניטל ממנו ואחד שלא ניטל ממנו, אז אי אפשר
להתעלם מהאיש עצמו. הדרישה של חברתי למבחן אובייקטיבי לחלוטין, אינה הגיונית ואינה
עומדת בפסיקה. בית המשפט מתבקש בעצם היום להתעלם מהחקירה של הנאשם כאן, משום שאם
דנים במבחן האובייקטיבי, חקירתו בבית המשפט אינה מעלה ואינה מורידה. כל מה שהוא
אמר כאן ששום דבר בחקירה לא הזיז לו, אז בעצם אנחנו צריכים למחוק את מה שהיה שם.
הנאשם בא ואומר בלשון
ברורה שלא עניין אותו חנינה, לא עניין אותו כלום, לא עניין אותו אפילו לצאת מבית
הסוהר והדבר היחידי שרצה זה להתאבד ואז מיד נשלח להיבדק. אם אנחנו מנתחים את מה שנמצא בפנינו,
אנחנו נמצאים עם נאשם שאומר כדלקמן: כל משפט הזוטא לא מעניין אותי, אני רוצה לגמור
את המשפט עם חנינה ואין לי חשק לחיות. אציין שלא נעשה אף פעם מעשה אובדני, המעשה
היה בגדר מחשבות. הנאשם מגיע לחקירה בגלילות, לאחר שלדבריו הוא לקח תרופות
פסיכיאטריות בראשון, ואומר: אני עדיין עצוב מאוד, אני עדיין בדיכאון, והוא אומר גם
לבית המשפט כאן שהדיכאון לא שייך לגלילות. הדיכאון שייך לראשון. כי כשאני קלטתי מה
הולך בראשון והבנתי מה מצפה לי, גלילות כבר לא עניינה אותי. הוא אמר כאן על הדוכן,
וזאת היתה המגמה שלי, לייחס את הדיכאון שלו לראשון לציון, והוא אמר את זה במפורש.
לכן אנחנו לא נמצאים במצב שהוא נכנס כאדם חף מפשע מהרחוב, פעם ראשונה ששומע על רצח
ורואה שוטרים, ונפשו חשקה לגמור עם חייו והוא רוצה להתאבד. לא כך היו הדברים. האיש
נמצא בדיכאון לדבריו, הוא עצוב מאוד, חושב על העתיד שלו ונהיה לו עוד יותר רע והוא
באמת חושב לפגוע בעצמו יום אחד, אבל אי אפשר לייחס את "דיכאון ראשון"
להודייתו בגלילות. צריך לראות את המצב כמות שהוא ואי אפשר לשחק עם הדברים האלה
ולקחת את המידע שנמצא בפנינו ולהפוך אותו. חברתי בעצם באה ואומרת שאסור להאמין
לנאשם, שהוא נמצא בבעיה רצינית מאוד. אז אם כך, איפה אנחנו נמצאים? למי להאמין?
לשוטרים אולי?
אני רוצה לבחון בקצרה
את דבריו ואני מפנה לפרוטוקול לעמודים הבאים: עמוד 71 (מצטטת), עמוד 72.
הנאשם בא ואומר היום
שהכל הוכן מראש, שהוא הגיע לגלילות והבין שהוא סמרטוט רצפה, אין לו שום משמעות,
הבין שהכל מוכן ומסודר מראש, והבין שעליו ליישר קו עם החוקרים, לקבל מהם מידע,
לאמץ אותם ולהוציא דברים החוצה. זו בעצם טענת הזוטא השניה העיקרית. ואז אנחנו
נמצאים במצב שאם אכן הדברים האלו היו נכונים, בית המשפט היה מקבל אולי במקרה הטוב
אולי 5 עמודים של תמלול קלטת. חברתי אומרת שלא נאמרו דברים מחוץ לאולם
החקירות, ושהקלטות משקפות בעצם את
האימוץ של האינפורציה ע"י הנאשם. אז במקרה כזה היו צריכים למצוא אולי קלטת
אומללה אחד ואולי תמליל קצר. אבל לא כך היו פני הדברים. לבית המשפט נמסרו קלסרים
על קלסרים, קלטות על גבי קלטות, שמראים שהחוקרים האלה לא יודעים כבר לאן לרוץ,
שיגיד שזו היתה המתת חסד, והוא אמר: אני אקח על עצמי את החטא הזה של המתת חסד? אם
הבן אדם נשבר ונמצא במצב של דיכאון קשה, אז היינו צריכים להיות במצב יותר טוב, ולא
כך היו הדברים.
לעניין שיחת הטלפון:
הנאשם כמעט לאורך כל הדרך, עמד על שלו, מכיוון שידע שהוא ביצע את זה, אבל מציגים
לו עובדות שהוא לא ביצע את זה. יש מצב נפשי מאוד בעייתי של נחקר. ההתמודדות שלו עם הצגת ההוכחה הזו, היא
לא דרך של אוטומטיזם. בקלטות שלמות הוא מנסה לתת הסברים לוגיים. אם יש כאן אוטומטיזם של שבירה, ברגע
שמוצגת לך ההוכחה, צריך להתחיל שלב א' של האוטומטיזם. מוצגת לך הוכחה שאתה משקר,
אתה יודע שאתה אומר את האמת, היה עליו להתפרק לגורמים ולהגיד: צודקים, מה אתם
אומרים שלא היתה שיחה? אז לא היתה שיחה. התהליך הוא לא של שבירה, אלא תהליך של מתן
הסברים. צריך לבדוק את ההודאה הזאת שהוא מודה. הוא אומר שכשהציגו לו את ההוכחה שלא
היתה שיחת טלפון, הוא הבין בעצם שלא היתה שיחת טלפון. האיש זוכר שהוא הלך והרים
שפופרת וחייג ועשה מבחינתו שיחת טלפון. הוא חייג ואמר משהו לטלפון. באים ואומרים
שבצד השני לא נתקבלה שיחה. ברגע זה הוא אומר שיכול להיות שהשיחה הזאת לא בוצעה בצד
השני, אבל לא שהוא לא הלך והרים את השפופרת ודיבר, שיכול להיות שלא היה אף אחד בצד
השני אבל הוא דיבר. הוא מנסה לתת הסברים כמו אולי יוסי הלך ומחק את השיחה בבזק,
אולי היתה טעות ברישומים של בזק.
בית המשפט צריך לראות
את הדרך שבה האיש מודה במעשיו-הוא, ויש לזה חשיבות מאוד גדולה. בקלטות על גבי
קלטות, ואני מפנה במיוחד לקלטות שנערכו בראשון לציון, משום ששם הוא מדבר על מערכת
היחסים שלו עם יוסי גם לאחר המעשה, הוא מדבר על זה שיוסי הבטיח לו כסף, על זה
שיוסי שאל אותו אם אינה יודעת איך אבא מת. אני לא מדברת בכלל על הזוטא אלא אני
רוצה לדעת עובדתית אם היה או לא היה. מפנה לפס"ד מועדי. כמו כן, בחקירה
בראשון הוא אומר במפורש שאחרי כל הסיפור עם שרה, כל הסיפור העובדתי כרקע למעשה,
עורכי הדין והצוואות והבנקים והכל, הוא מספר שהוא בא ליוסי ושאל מה עם הכסף, יוסי
אמר לו שהוא ישלם לו, יוסי לא שילם וכל הזמן קיווה שהוא ייצא מהארץ והשתיקה שלו
תלך איתו. כשאנחנו מחפשים למה הוא מודה פה, אנחנו צריכים לראות מה הוא אמר בראשון,
שאז אין זוטא ואין שום דבר אחר.
בקלטות שלמות האיש
הזה מדבר רק על יוסי, שהוא היה קורבן והיה קורבן ועל הפעולות שיוסי ביצע טרום הרצח
ובמהלכו. גם כשהוא מתחיל לשחזר בפעם הראשונה, הוא בכלל לא מערב את עצמו. הוא מספר
שם על דברים שמערבים אותו ברצח, וזה בלתי אפשרי לחוקר מנוסה, כשהוא מבין שהאיש הזה
מעורב באיזו שהיא דרך, ואדם לא מזמין עדים כשהוא מבצע רצח ולא נותן לו את כל
האינפורמציה, אז אנחנו צריכים לראות מאיפה האיש הזה יודע את כל האינפורמציה הזאת.
הוא היה מעורב שם בדקויות של המעשה ברמת פרטים של תכנון. הוא מספר את הדברים האלה,
ואני לא מדברת על ההודאה שלו כרגע, אלא על השותפות שלו שבגינה חקרו ושבו וחקרו
החוקרים. כשהוא מספר את סיפור
המעורבות של יוסי, הוא בעצם מערב את עצמו ברמת השותפות.
לעניין השתלת
האינפורמציה בפי הנאשם: הוא טען בבית המשפט שהאינפורמציה שהושתלה בפיו היתה בכלל
שונה לחלוטין ממה שראינו בחקירות. הוא אמר כאן שהוא היה אמור להרוויח את כל
המיליונים של משה זוהר וכי יוסי סייע בידו. שאלתי במפורש באיזו דרך יוסי היה צריך
לסייע, והוא לא היה ציני בכלל בדבריו, הוא אמר את הדברים שכאילו זו הגרסה שהושתלה
בפיו.
בעניין שאלת בית
המשפט כיצד בעצם הוא הודה ולראות את האוטומוטיזם בהודאה שלו: כשהוא משחזר בפעם
הראשונה, הוא לא מספר את חלקו, אלא רק כשרמי החוקר מציין לאחר תפיסת הידיים כי אין
יד שלישית.
כשאנחנו נמצאים מול
נאשם שמוסר אינפורמציה בדרך שמוסר, טיפין טיפין, וזו דרכו גם בראשון וגם בגלילות,
זה מילא. אבל כשהוא מוסר אינפורמציה רבה שנבדקת ונמצאת מהימנה, ואני חוזרת ואומרת
שאת המידע הזה ידענו מפיו, מידע שלאחר מכן רק נבדק. כשאני מחזקת את הדברים שלו ואת
הגרסה שלו לאורך כל הדרך, ומספר את הכל אמת לאמיתה, יש לזה חשיבות, ואנחנו לא ביד
קלה עושים את הדברים האלה. אני שואלת את עצמי למה הוא מודה כשאני בודקת את המידע
שהוא מוסר, האם יש לי אמצעים אחרים לבסס את ההודיה הזאת. כשאני הולכת הלאה ורואה
שבקלסרים על קלסרים יש לי חיזוקים להודיה שלו, בסה"כ מצבי הרבה יותר טוב
מבחינת ההלך העובדתי.
נכון שברצח עצמו,
בביצוע הרצח עצמו, לטענתנו, נוכחים שני אנשים: יוסי והנאשם. אני לא יודעת מה היה
שם, אין לי עזרים חיצוניים לומר: נכון יש חנק, כי הגופה לא נותחה, ואני נמצאת
חודשים ארוכים מאוד אחרי איסוף הראיות. זה תיק רצח של איסוף אדיר של אינפורמציה
במצב שאין לי גופה. אני לא יודעת איך האיש הזה מת, מישהו צריך להגיד לי איך הוא
מת.
בשורה התחתונה, אם
אנחנו בעצם מקשיבים, וזה מאוד חשוב להקשיב לנאשם, וכשהוא אומר שהוא מסר את ההודאה
שלו בחקירה בגלילות כתוצאה מדיכאון שהגיע איתו מראשון לציון, אז אנחנו צריכים
עכשיו לבדוק אם יש קשר סיבתי ישיר בין הדיכאון שהוא מדבר עליו ולבין ההודיה.
עו"ד דיקובסקי: לעניין טענות חברתי על כך שלא העליתי את
טענותיי בזמן: חברתי יכולה לכתוב מכתב נוסף ללשכת עורכי הדין, להתלונן שאני עורכת
דין רעה, אבל אני סבורה שלא זה העניין, אלא האם יש סימוכין לראיות או שהן טענות
עורבא פרח. כל מה שבית משפט זה צריך
לבחון זה האם ההודאות הללו שנגבו במהלך החקירות, שמפורטות ומתועדות בתמלילים וקלטות,
נגבו כפי שצריכות היו להיגבות והאם מה שנאמר בהן אלה דברי אמת.
לעניין הטענה שהנאשם
פה על הדוכן אמר: לא עניינו אותי באותה שלב החנינה וההבטחות, זה לא מה שהיה בראש
שלי, כל מה שרציתי זה לישון. אני רוצה לומר שיש כאן שתי אפשרויות, ואני מזמינה את
בית המשפט לא לעשות לעצמו חיים קלים. הכי קל לעשות מה שמציעה חברתי. הוא אמר שזה
לא עניין אותו, הוא אמר שזה לא היה אכפת לו – גמרנו, כל הטענות האלה מחוקות. כל
הפיתוי וההבטחות והרמזים – הכל מחוק. זה שהדברים הללו נאמרו והם, לפי כל מבחן
משפטי, מהווים פיתויים, הבטחות אסורות, כל הטענות הפסולות האלה – לא יכולה להיות
על כך מחלוקת. פירטתי בסיכומים הכתובים שלי, וגם זאת רק על קצה המזלג, רק את
הדברים המרכזיים, וגם טרחתי לציין שההסברים של השוטרים רמי ופליקס פה בבית המשפט,
כשהם אומרים כך וכך, הם התכוונו לתנאי כליאה או לסיגריות. זה באמת דבר שמאוד מעליב
את האינילגנציה שלי.
הבטחות היו. אני מודה
שהשאלה היא איך אני מציעה לבית המשפט ומה עושים עם זה שהנאשם עמד כאן ואמר שזה לא
עניין אותו. אני הצעתי לבית המשפט שתי אפשרויות, לא על מנת לבחור אלא מכיוון שאני
חושבת שהיו כאן כאלה הבטחות שאי אפשר להתעלם מהן רק מפני שכאן בבית המשפט הוא אמר שהוא
לא התייחס אליהן.
המבחן שהיה קיים לפני
הלכת מועדי, היה המבחן האובייקטיבי. הלכת מועדי הרי חידשה. לפני כן, ההלכה היתה
שבודקים אם היו דברים פסולים בחקירה, ומשנמצא שהיו – לא הולכים ובודקים אם הוא
הושפע מהם. הלכת מועדי שנתה בכך שקבעה שבשלב א' בודקים אם היו ובשלב ב' בודקים איך
זה השפיע על הנחקר. אני מזכירה ששתי האסכולות עדיין חיות וקיימות. לא נקבע שהלכת
מועדי היא שגוברת על ההלכה הקודמת. נכון שבית משפט כיום בוחן את התמונה היותר
רחבה, אבל במקרה המיוחד שלנו, הקיצוני הזה, שההבטחות הן עבות כל כך וכל כך ברורות,
אני מציעה לבית המשפט לראות כאן את
הדברים באופן אחר.
הנאשם הוא עוף מוזר,
הוא לא מתוכנו, הוא לא משלנו, אנחנו לא מכירים את הראש שלו ואת הלכי המחשבה שלו,
גם אם ננסה. אנחנו לא יודעים איך הוא רואה אותנו, הוא כאן זר, הוא לבד, הוא מנותק,
הוא בבדידות, איך הוא רואה את כולם מסביב? הרי האין אונים שלו זה דבר כל כך חזק
לפי דעתי בחקירה הזאת. אני לא
מאמינה שהוא יכול היה לחשוב שאם התובעת חוקרת אותו בבית משפט על התיק של ראשון ,
ואומנם בית משפט אומר וגם התובעת אומרת: אנחנו לא נתחשב במה שאתה אומר כאן ביחס
לתיק של ראשון, אבל התיק של ראשון מתנהל באותו שבוע ושבוע אחרי במקביל. שם הנאשם
מנהל משפט. האם יעלה על הדעת שהוא יכול לקבל את מה שאנחנו אומרים לו, שמה שהוא
יגיד פה לא יחשב לרעתו שם? בוודאי שלא.
גם נאשם ישראלי לא היה מסוגל לעשות את הניתוק הזה. הרי הפרנויה פה חוגגת.
אני חושבת שברגע ששואלים אותו האם זה השפיע עליו, האם קיווה שבגין ההבטחות האלה הם
יקלו בתיק של ראשון, הוא כנראה חושב
שאם הוא יגיד שכן, יש בכך משום איזו שהיא הודאה, שהוא זקוק לעזרה בתיק של ראשון,
שהוא באמת צפוי לשני מאסרי עולם בתיק של ראשון. ואת הניתוק הזה הוא לא מסוגל
לעשות.
הרי הוא לא אדיוט,
הוא ראה את קו ההגנה, למה שהוא יעמוד פה ויגיד דבר שהוא לכאורה בניגוד לקו ההגנה
של הסניגור שלו? אין לזה הסבר.
מהחקירה, כמו שאנחנו
שומעים ומצטטים את כל ההבטחות, זה כל כך ברור שהוא קיווה בעקבות ההבטחות שניתנו
לו. הוא גם לא בדיוק אמר
"תחתמו לי". ברור שהוא כן
נתלה, כן קיווה, שם אמרו לו ככה, פה אומרים לו ככה, תן לנו את זה, תן לנו את הראש
של יוסי.
אני סבורה שיש לי גם
טענה חזקה ביותר בזוטא כדי שבית המשפט יחליט שלא לקבל את ההודאות. אבל אני בטוחה
שההבטחות האלה היו בין השיטין והשפיעו, בין השאר גם על הנושא שבסופו של דבר הוא
הונע לדבר. אני מזמינה את בית המשפט לא לעשות לעצמו חיים קלים, זה קיים, זה ישנו,
זה כתוב, זה מוקלט, אי אפשר להתעלם מזה. אני כן מזמינה את בית המשפט כן לחשוב למה
יעלה הנאשם על הדוכן ויגיד שזה לא השפיע עליו.
חברתי אומרת שהוא,
כשהפליל את יוסי, הפליל את עצמו, או כשהציעו לו להפליל את יוסי והוא סירב. הרי
בסופו של יום הוא הפליל רק את יוסי ועשה מעצמו עד, כמו שהם שתלו בפיו, והם התחילו
בכך. תיארתי את הכל בסיכומיי בכתב. כל מה שצריך זה לקרוא את התמלילים עצמם, הם
חזקים יותר מכל מה שאומר כאן.
ביחס להודעות בראשון:
אין בהודעות בראשון שום דבר שקושר אותו לרצח. מה שיש זה שמשה הבטיח לו שאם הוא
נשאר עד הסוף, הוא עושה לו מתנה, 500,000 דולר. הוא אומר להם שלא היה לו על זה שום דבר כתוב, אלא רק קיווה
שהוא ישלם לו. מה שאני רוצה לומר זה שלא ניתן להציג כאילו שהחקירה התחילה מדברי
הנאשם עצמו, מרצונו. הם אולי חשדו, אבל זה לא היה הדבר.
לדעתי, הטענה המכרעת
שאותה אנחנו רואים שחור על גבי לבן, זו הטענה שכל הדברים שבגללם בסופו של דבר הוא
הודה, הכל משתלב ביחד – הם שברו את רוחו, הוא רצה שיניחו לו, הוא היה מיואש ורצה
לרצות אותם. לא סתם טענתי את הדברים האלה מכיוון שכל אלה ביחד הניעו אותו בסופו של
דבר לחזור על הגרסה שהם השתילו בפיו.
נושא הטלפון כתוב,
אבל אני רק רוצה להסביר למה הוא כל כך חשוב. זו לא עוד איזו שהיא אנקדוטה שחברתי
כותבת בסיכומים ובסופו של דבר בית המשפט יבחן. מכאן התחילה החקירה מהמבחינה
המהותית, בכך שהשאלה ששאלו החוקרים היתה: תגיד לנו איך יוסי ידע לבוא באותו לילה?
הרי זו היתה סיבת החשד הראשונית, ואת יוסי בכלל עוד לא עצרו. והם שואלים אותו: הרי
חיפשנו, אתה לא התקשרת, איך הוא ידע להיות שם ?אז אני רק רוצה להגיד שבסוף, כשהוא סוף
סוף נשבר והודה, הוא אמר: אולי הוא היה שם בחוץ ונכנס. זה לא כמו שהיה כאן ניסיון
לטעון שהוא אולי הרים את השפופרת אך לא צלצל. הוא בעצם נתן סצנריו כמו שהחוקר
מכתיב לו (מצטטת). הקטע הזה ממש מראה לנו שהוא ממש חוזר על מה שאומר לו החוקר.
דהיינו שיוסי אמר לו שיגיד שהוא התקשר. זה היה תחילת החקירה, זו היתה השאלה
הראשונה שהם רצו לברר. ברגע שהם קיבלו תשובה שהוא מודה שלא היתה שיחת טלפון,
ושיוסי אמר לו לשקר ולהגיד שהוא התקשר, אז יש להם הוכחה, שלילית אומנם אבל ברור
שיש להם סיבה להמשיך ולחקור כיצד הגיע לשם יוסי. מכאן מתפתחת החקירה העניינית. זאת
אומרת זה הדבר הראשון שהם חקרו מבחינה כרונולוגית. אז זה חשוב מהבחינה הזאת, כי זה
היה פריצת דרך, וגם מהבחינה החקירתית – זו הפעם הראשונה שהוא נשבר ואמר מה שאמרו
לו להגיד. הפעם הראשונה הכי קשה, אחרי כן שאר הפעמים יותר קלות. נכון שגם שאר
הפעמים לא היו קלות, אבל זה היה יותר מהר מהפעם הראשונה. בנוסף, יש לנו את הדפוס
הזה, שאני הראיתי לבית המשפט, שחוזר על עצמו לגבי כל שלב ושלב בחקירה ביחס למעשי
הרצח, וכמובן – המזל הגדול שבמקרה הזה יש לנו הוכחה שבסוף הוא הונע לומר דבר שקר.
מה היינו עושים אילמלא היתה לנו ההוכחה הזאת שחור על גבי לבן? הרי אם קוראים את
זה, זה נראה שהוא אומר אמת. גם בעניין הזה אני מזמינה את בית המשפט לראות שביחס
לשאר הדברים שהוא אומר, אי אפשר להסתמך על ההתרשמות שלנו לגבי איך הוא אומר. לכן
הנושא הזה כל כך חשוב. מה גם שכאשר החוקרים גילו שהם פה הטעו אותו, זה לא הדליק
אצלם שום נורת אזהרה. למה? כי בשלב הזה שהם גילו, כבר היתה להם הודאה ברצח. הם היו
צריכים לבדוק את עצמם, לשאול את
עצם, הם היו צריכים לעשות משהו, אבל הנקודה היא אחרת: הם אפילו לא הבינו מה יש כאן
לבדוק. או שהם היתממו, או שהם היו להוטים, או שלא ידעו איפה לבדוק. מפנה לעמוד 29
לפרוטוקול. שאלתי את רמי זך על כך (מצטטת). ניסו להפוך את עניין הטלפון לעניין של
מה בכך מכיוון שהוא הודה ברצח, וזה לא נכון לעשות. אם החוקרים לא בדקו את עצמם,
בשביל זה יש את בית המשפט.
הפניתי בסיכומי בכתב באופן מיוחד להודעה
ת/6, זו אותה הודעה שהוא הודה בכל. אם קוראים רק את ההודעה הזאת, אפשר להגיד שהבן
אדם הודה באופן מוחלט וברצף. אבל תמליל גביית ההודעה הזאת משתרע על פני עשרות
עמודים. אנחנו רואים שלמרות שמדובר אחרי שני ימי חקירה שמשננים לו, הוא נתקע והם
צועקים עליו והוא עדיין לא אומר. הקונטרס בין ת/6 לבין כל מה שהתרחש בזמן גבייתה
והוא מתועד ומתומלל, זה לא יאומן. זו לא הודעה, זה פרסה, מכיוון שהם אחרי חקירות
היו כותבים בסוף רק את השורה שהצליחו להוציא ממנו ושמתאימה להם.
להגיד איך הוא ידע על
כל הטריגות עם שרה ועם הירושה ושהוא היה מעורה לא כמו כל מטפל – נכון שהיה סכסוך
על ירושה, התעורר ויכוח על כספים, שיוסי רצה לקחת יום אחד את אבא לבנק, ובשביל זה
צריך את הנאשם. בטח שהנאשם ידע, הוא לא סתם טיפל בו, הוא סעד אותו 24 שעות, הוא כל
שעה ניקה לו את הריאות, אז בוודאי שהוא ידע. הוא ראה שבאים עורכי דין, יוצאים,
חותמים, ששרה נסעה לפראג, שיוסי לא רצה שהיא תחזור ונעל את הדלת. אלה פרטים
מוחכמים שמי שיודע אותם סימן שהוא רצח?
מנסים להציג את הנאשם
כקר רוח, שלא מתרגש ולא מאבד את העשתונות בזמן החקירה. אבל אנחנו לא מכירים את
המנטליות של האדם הזה, אנחנו לא מכירים את אופיו, לא יכולים לנתח את שפת הגוף שלו,
אבל זה שבקלטות לא רואים אותו משתטח על הרצפה ותולש את שערותיו, זה לא אומר לנו
שום דבר. הדבר היחידי שכן צריך לומר לנו זה מה נאמר שם, מה הוא אומר שם. הוא לא צריך
לבכות, אבל אם הבן אדם הזה אומר בצורה חוזרת שוב ושוב: אני מבין שאני צריך לקחת על
עצמי דבר שלא עשיתי ולאחר מכן להתאבד כי מוצא אחר אני לא רואה, או אם עכשיו יקרה
משהו תאשימו אותי גם בהורדת שני מגדלי התאומים – התוכן זה מה שקובע. למה הבן אדם
מדבר כך בזמן החקירה? על זה לומר קור רוח?
לעניין השחזור:
השחזור הסופי – אי אפשר לנתק אותו מהחזרה הגנרלית שהחוקרים עשו לו בחדרי החקירה.
כל חוקר קיבל תפקיד ועשו איתו חזרה. בבית המשפט ראינו את הסרט הסופי, ול את החזרה
הגנרלית. הפניתי בסיכומים שלי גם לתמלילים הרלבנטיים. לכן כתבתי שהשחזור מעבר לזה שהוא פסול בגלל כל המהלכים
והתהליכים של החקירה, גם נקודתית בזה שאמרו לו מה לעשות בזמן שחזור גנרלי. גם אם
נשווה את החזרה הגנרלית לשחזור הסופי ונראה שיש הבדלים, אני יכולה רק לומר דבר
אחד: שגם לגבי נושאים שאומרים לו, הוא מוסיף נופך משלו ונותן כאילו אמינות לדברים
שהוא אומר, ואני מפנה כדוגמא לעניין שיחת הטלפון. אני מבקשת שבית המשפט לא יתרשם
מהשינויים האלה. הבן אדם הזה אומר מה שאומר מתוך רצון לרצות את החוקרים. לדוגמא,
החוקר בהתחלה אמר שיוסי יש לו פנים של נאצ" ולאחר מכן, כשהוא מודה, הוא אומר
שהיה לו עיניים של חיה.
עו"ד פרי: אני מבקשת להגיב בקצרה לדברים
שנאמרו מפי חברתי בפעם הראשונה היום ולא נכתבו.
עו"ד דיקובסקי:
מתנגדת. התביעה מסכמת ראשונה וצריכה לצפות את הטיעונים של ההגנה. להגנה יש את
היתרון שהיא מסכמת האחרונה ולה זכות המילה האחרונה. מעבר לכך שחברתי זכתה לזכות
תגובה מעל ומעבר, אז עכשיו היא תזכה לזכות תגובה על תגובה?
עו"ד פרי: מפנה
לעמוד 71 לפרוטוקול. מי שפתח את העניין של ראשון זה לא אני אלא חברתי. כל הנושא
הזה שיגיד שיוסי אמר לו שהוא התקשר אליו וכולי, זה בראשון ואני מפנה לת/3(יד) עמוד
8922.
הצדדים יקבלו הודעה על מועד מתן ההחלטה.
ניתנה היום כ"ד בטבת, תשס"ד (18 בינואר 2004) במעמד
הצדדים
|
י' שנלר, שופט |
|
ש' ברוש, שופטת |
|
ש' טימן, שופט אב"ד |