בעודי בין הסורגים קיבלתי מכם מסר אשר הצהרתם עליו קבל עם ועדה באתר האינטרנט שבניתם לצורך העניין.
אתר זה הוקם כדי לחזק את רוחך.
אנו, קרובי משפחתך וחבריך, מתחייבים בזאת ללוות אותך בדרך לחשיפת האמת והצדק.
לא ננוח ולא נחדל ממאמצים ככל שידרשו עד השלמת המשימה.
ובינתיים, אנו משתדלים לתמוך ברחל ובשלושת בנותיכם המקסימות!
אל תיפול רוחך, אל תחת ואל תירא - כי סופה של האמת לצאת לאור!!!
באורך פלא שפר גורלי ודווקא בבור נפקחו עיני כדברי המשורר: "ליפי ונשגב ליבו ער". כשנוספה לכך היכולת לקבל ולשלוח מסרים, חשתי בחרות וחופש המחשבה ואמונתי באדם גברה "גם ברוחו רוח עז" ומסרתי לכם בחזרה:
כשאתם חושבים עלי, עשו זאת בשמחה, כי אני פה מתאמץ להיות ראוי לכך
הדרך הטובה, הנכונה והראויה להמשיך להתאמץ ולדבוק בה (בשמחה).
לבקשתי קיימנו לאחרונה שיחות רבות במעגל מצומצם על מנת לבחון מחדש את כותרת זו.
את תקופת המעצר תיעדתי תוך כדי חקירות ודיונים, החל מימי המעצר הראשונים. עצמת החוויה והתחושה שאני זוכה למסע לא שגרתי, שלחו אותי שוב ושוב לדפי הנייר על מנת לא לשכוח ולהיות מסוגל לשחזרו בעתיד. בהתחלה כתבתי על דפי מיזכר משטרתיים ופרוטוקולים של בתי משפט ובהמשך על בלוקי נייר צהובים. החומר הצטבר לכ 300 דפים בכתב יד הכוללים תרשומות של חוויות, תיעוד שיחות, חלומות (ופתרונם) של חברי ושלי ומכתבים לאנשים שונים.
כבר בימים הראשונים עמדנו על הקלות הבלתי נסבלת בה ניתן לעצור אדם בישראל ולנסות בכל הכוח לשבור אותו ולהרוס את משפחתו. בהמשך הדרך קראנו על לא מעט אנשים אשר נקלעו להאשמות מופרכות ותחת לחץ חקירות במשטרה, מעצרים בתנאי שבי ואיום וגם מימוש של לקיחת ילדיהם על ידי הרשויות, נשברו והודו הודאות שווא.
כשהבטתי סביבי ראיתי אנשים רבים במצוקה ותפסתי עד כמה בר-מזל הנני: מוקף בחברים ובני משפחה תומכים, ובעל יכולת כלכלית לקיים את משפחתי ולהתגונן משפטית גם כשמטה לחמי נשבר. הבנתי שחלה עלי חובה לפעול לעזרת אחרים שנפגעו ושיתפתי במחשבותיי את עורכי דיני, משפחתי וחברי הקרובים וכעת אני משתף גם אתכם.
משחזרתי לביתי, למעצר בית בתנאים מגבילים אשר שבתחילה נראים כגן-עדן אולם בהמשך דורשים כוחות נפש לא מבוטלים, מוצא אני עניין לחזור לשם מבחירה בכתיבה ופרסום חוויותיי והגיגי לבי, בסיפורים, שירים וחידות ולהתחיל במימוש התחייבותי. בעתיד כשאוכל אני מקווה לעזור אומץ ולחזור לשם פיזית לעבודת התנדבות עם עצירים.
בשנים האחרונות חצינו בלית ברירה שוב ושוב את מחוזות הפחד והכאב ונותרנו שלמים. בנסיבות הללו בהם נזקקתי לכל תעצומות הנפש נעזרתי בהגותם של אלו אשר היו שם לפני. לא בספרי האונ' הפתוחה למדתי על נפש האדם ולא באקדמיה מצאתי מזור בשעת כאב.
את המשימה העומדת לפתחי היטיב לתאר חברי "האם תצליח להשכיל ולתאר את הקורות אותך במהלך החקירה והשבי במשולב עם חירות המחשבה שמציג לוינס, ברסלב וחבריהם? האם תצליח לגעת בקונפליקט המתמיד של כל אדם בעולם בין מציאות תובענית ומלגלגת לבין עולמם של ערכי הרוח? …. המסע שלך אינו קורע את המרחב אך הוא עשוי להציב את הקורא במדבר האינסופי של הספק."
לצד העונג שבפרץ היצירתיות המפתיע והמשחרר, חשתי כי זו דרכי במגבלות הנוכחיות להתחיל ולממש את ההתחייבות שנטלתי על עצמי לפעול.
שמחתי על הפידבק התומך מכם ועל העניין שמצאתם בחומרים שהפצתי. עלה בדעתי לדאוג להפצתן של אותן חוויות אנושיות אשר יש בהם כדי לנגוע ואולי להאיר ולהעיר מעגלים רחבים יותר של אנשים.
ובכן, התחוור לי שחרף הרצון הטוב, כל ניסיון שלי לפרוץ למעגלים לא קרובים ייתפס כיח"צנות לשמה ותו לאו. כמו כן הובהר לי ביתר שאת כי אנשים רבים המכירים אותי חשים מבוכה נוכח האשמה החמורה.
לכן, ברור לי כעת שכל רצון שלי לפעול חייב להדחות לגמר הליך זיכויי מהאשמה המופרכת ונטולת היסוד. עד אז עלי לאגור כוחות ולהכין את חומר הגלם לפרסום בשלב שבו הציבור יהיה צמא לשמוע את האמת, ועוצמת הגילויים תוכל לזעזע ולהשפיע.
ולפי שעלי לכבוש את יצרי ולמשול ברוחי, אשמור את יצירתי לכם, הראויים למאמצים.
לא נותר לי אלא לסיים במספר מילים המתייחסות לדון קישוט ולדון נוסף:
"
הקולות המעולים ביותר של בני-האדםהם תמיד קולותיהם של המפסידנים"
(
פרופ' לואיס לנדא, מתוך ספרו "סרוונטס והיהודים")
ככל מפסידן נזעם גרוני
ובצריבת כאבי נצרבה תודעתי
שבבחירתי לשמור תום, תבוסתי,
וכישלוני לשכנע עולם, רגעי.
וככל שגלוי וחשוף כולי
חף וערום מלא אמיתי
כך נחשד בתום ליבי,
צליל מיתר נקרע בנשמתי.
שוב ושוב מאבק לנגדי
חובתי גוברת על חרותי
בוחר לוותר על זכותי,
הפסדי הוא נצחוני הנצחי.
נקרא לנקות טוהר שמי
להסיר ממצחי אות קלוני
היום יתעלה אילם קולי,
ומחר בני-אדם תשמע זעקתי.
(
דון) יוסף (קיחוט) זהר