דברים פרק יא

"כו רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה. כז אֶת-הַבְּרָכָה--אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְות יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. כח וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם. {ס}"

פרק יב

כח שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי, מְצַוֶּךָּ: לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ, עַד-עוֹלָם--כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. {ס}

ישעיהו לייבוביץ: "…לכאורה מדובר כאן על בחירה, אולם רבים מתעלמים מכך שכאן מוצגת לאדם הדרישה הגדולה לבחור, אולם יחד עם זאת לא ניתנה לו כל הבטחה שהוא יכול ומסוגל לבחור, ונושא זה של היכולת לבחור (הבחירה החופשית) הוא מן הבעיות החמורות ביותר.

…יכול אדם לשאול את השאלה הגדולה, האם תיתכן בכלל משמעות לציוויים שעליהם מצווה האדם, כאשר אין ביכולתו למלאם ולקיימם?

לגבי שאלה זו קיימות סברות עמוקות הן דתיות ואף אתאיסטיות מוסריות, שלפיהן קיימת משמעות גדולה מאוד לציוויים שהאדם מכיר בהם שהם מוטלים עליו, גם אם אין ביכולתו למלאם, אלא אפילו האדם יודע שהוא מטבעו איננו מסוגל לקיימם, והמשמעות הדתית או המוסרית שיש לצו שהאדם מכיר בו איננה פוקעת לעולם.

ניתן לומר שהאדם באשר הוא יצור בעל תבונה ופועלים בו גורמי רצון, בעייתו הגדולה ביותר היא שהוא עומד בפני משימות, תפקידים וחיובים, שאין כל ערובה או ודאות שהוא מסוגל להגשימם, אולם אף על פי כן, באשר הוא מסוגל להבין שהם מוטלים עליו, הריהם תקפים לגביו, ובסיטואציה נפשית כזאת עליו להתאמץ לחתור להגשמת משימות אלה ולהיאבק על קיומן, גם בלי לדעת באם יצליח במאבק נצחי זה.

גם ביו גדולי האמונה ביהדות קיימים דטרמיניסטים מוחלטים, והם יגידו במפורש כי על האדם מוטל החיוב העצום לבחור בברכה ובחיים, וייתכן שזוהי הבעיה הגדולה של האדם, שמוטל עליו להאבק נגד המציאות גם אם אין בכוחו להתגבר עליה, ועצם מאמץ זה שהוא משקיע במאבקו הוא הביטוי העליון של האמונה.

להבדיל מן הגישה התועלתנית, מהותה של כל גישה ערכית לבעיות האדם, אינה אלא בכך שהאדם מועמד בפני מטרה שאליה חייב הוא לחתור מן המציאות אל מעבר למציאות, אף אם אין היא מעוגנת במציאות, וגם אם אין כל ערובה למימושה או הבאתה לרמת שלמות.

אם זה דינם של ערכים כגון צדק, חירות, אושר, הגינות, שיוויון וכו', הנובעים מן התודעה האנושית, על אחת כמה וכמה יפה כוחו של עיקרון זה לגבי המשימה הדתית, הוי אומר - התביעה המוצגת לאדם לעשות את "הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ".

בעל "אור החיים" ר' חיים בן עטר, המקובל בן המאה ה-18 שהוא אחד מגדולי האחרונים, מרחיב את הדיבור בנושא הברכה והקללה וזו לשונו: "כי השמיעה בתורה הוא תענוג מופלא ומחיה הנפש כאומרו - "שמעו ותחי נפשכם" (ישעיה, נה/ג), והמרגיש בטעם התורה תשיחנו נפשו, כי עליו לשלם גמול טוב לנותן מתנה טובה ומופלאת, ואין צריך לומר שאין לתבוע שכר עליה"…

אבן-עזרא הפרשן הגדול של ימי-הביניים אשר קדם ב-500 שנה לבעל "אור-החיים", מבטא רעיון זה בצורה עמוקה, וזו לשונו: "את הברכה אשר תשמעו", כי בשומעכם הנה אתם מבורכים".

מסכת אבות, פרק שלישי, רבי עקיבא היה אומר:

")טו) הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה, ובְטוֹב הָעוֹלָם נִדּוֹן. וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה:"