לחבר המרותק לביתו בעקבות ניתוח

נטלתי על עצמי משימה, לשורר על הנפש העדינה,

בחרתי עם קצת אימה, להאיר על עצמת האמונה.

בכלל יש לשאול כיצד, לגשת לנושא כה מיוחד,

האם מהפנים או מהצד, באופן עדין או דווקא חד.

וראוי בכלל להקדים ולספר, על הנולד ועל החבר,

והזקנה שכבר לא תאפר, והלוואי וכך על המכשול נתגבר.

בכי התינוק חלק הפנים, או הגבר חרוש הקמטים,

וגם האישה רבת השנים, וכל שחוו תהפוכות העיתים.

כאב הלידה וניתוק הטבור, עמל החיים שבפנים שזור,

המראה הניבט מהגוף השבור, ודמויות אנשים בשיער פזור.

יגלו לנו מעט מסודות, נפש אדם שעמד במכות,

יאירו, ישירו, יתירו תולדות, ולנו סופסוף יגרמו לבכות.

יעידו על כל שמוות פחד, ועל שדרשו נפשו לא אחת,

על חירות שנגזלה מימנו מחד, וכאב לב שמעולם לא פחת.

כי הנפש שהתעדנה ניצחה, והישירה מבט אל פני סכנה,

ואז לעברה בעוז חייכה, ובאומץ עמדה מולה הקטנה.

המכה מחשלת את הפלדה, ואין לעמוד בפני עצמתה,

האמונה התחזקה ולא אבדה, התקווה היא לה רפואתה.

כל כמה שלא ניטיב לתאר, את רוחו, כאבו וסבלו של אחר,

לא יחוש ולא יתבאר, עד שבכל ליבנו אליו נתחבר.

ואז כשנרגיש שאנו אחד, ונחוש בגופנו מחוברים לעד,

לעדין הנפש ולכל אדם מיוחד, נרצה חברים להושיט לזולת יד.

שלכם לעד